האם ההר יוליד עכבר?

״חוק יו״ש״ חושף את מה שנקרא: ״הכול בכאילו״… ממשלה שניסתה להתעלם מן המתרחש ולהראות שאפשר להניח את השליטה הישראלית בשטחים בצד, לטובת ״החיים עצמם״ (על-פי הגדרתה). ״חוק יו״ש״, חשוב ככל שיהיה- ספק אם הישראלי הממוצע היה בכלל מודע לקיומו לפני הניסיון הנוכחי של הקואליציה להביא להארכתו.

מאת: יוסי רוזנמן (כתיבה וצילום)

10.06.2022

מהו חוק יו״ש?

בחוק תקנות המאפשרות להחיל את החוק הישראלי הפלילי על תושבי ״השטחים״, מה שמכונה ״יהודה ושומרון״. מאז 1967 החוק מאושר כל חמש שנים, ותוקפו מסתיים בסוף יוני בדרך-קבע.
הארכת התקנות אושרה, למעשה, בממשלה, אך במליאת-הכנסת טרם נמצא לה רוב, כיוון שמדובר בהחלטה ממשלתית. החוק יכול לעלות להצבעה במליאה בכל יום שני ורביעי.

מה יקרה אם החוק לא יעבור? אם החוק לא יעבור, יצומצמו, למעשה, באופן דרמטי סמכויות האכיפה הפלילית של מדינת-ישראל ושל צה״ל ביהודה ושומרון. פקודות מס-ההכנסה, ההוצאה-לפועל ותקנות כלכליות שונות לא יחולו בכל המקומות שמכונים ״שטחים״. גם לא ניתן יהיה להחזיק בבתי-כלא בישראל מחבלים תושבי יהודה ושומרון, שהורשעו בעבירות בבית-משפט צבאי ביהודה ושומרון.

הדרמה

הדרמה מסביב ל״חוק יו״ש״ היא הוכחה נוספת לבלון המנופח בפאתוס, שבו נמצאת ״ממשלת-השינוי״; בלון שכל רגע עלול להתפוצץ. ל״חוק יו״ש״ השלכות רבות בכל הקשור בתושבים המתגוררים מעבר לקו-הירוק- גם יהודים וגם ערבים. עד היום החוק חודש, כאמור, אחת לחמש שנים החל משנת 1967 (מלחמת ששת-הימים). זהו חוק, שספק אם הישראלי הממוצע היה בכלל מודע לקיומו לפני הניסיון הנוכחי של הקואליציה להביא להארכתו. ההבטחה הגדולה של ״ממשלת-השינוי״ הייתה להניח בצד נושאים אידיאולוגיים-עקרוניים לטובת ״החיים עצמם״- כמו, לדוגמא, הטיפול ביוקר-המחיה, לפני הסדרת המתח בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת, או שיקום משרדי-הממשלה מנזקי השיתוק הפוליטי, לפני הכרעה בנושאי דת-ומדינה, או איחוי הקרעים בעם והרגעת השיח הפנימי, לפני העיסוק בנושא הנפיץ ביותר- ״גבולות-הקבע של מדינת-ישראל״.

חגיגה קודרת

חגיגות השנה להקמת הממשלה מתקיימות תחת מזג-אוויר קודר מבחינה פוליטית. ב״איגרת״ שהוציא ראש-הממשלה, נפתלי בנט, הוא מנסה לשכנע את הציבור, שהאופוזיציה זורעת רוח רעה בקרב העם, כדי ליצור סופה. בה-בעת, אי-אפשר להתעלם מכך שקשיי-התפקוד של הקואליציה נובעים בעיקר מעצם העובדה, שמדובר בניסוי פוליטי נועז וקיצוני ביותר, שידעה קואליציה אי-פעם במדינה. אז לבוא בטענות לאופוזיציה, או לאותו ״רוב דומם״, שאליו פונה נפתלי בנט, זה עלבון לאינטליגנציה. אף שהגה-השלטון נלקח מידי בנימין נתניהו בפעולה אמיצה, ובוודאי גם לגיטימית, חשוב להבין, שכאשר ממשלה מחליטה לטפל בנושא מסוים ולהניח נושא אחר בצד, זו בעיה שצריך לתת עליה את הדעת, משום שזה לא פורמט שהמציאות הישראלית יכולה לקבל, ולכן המשבר מסביב ל״תקנות-החירום ביהודה ושומרון״ (חוק יו״ש), ועוד סמוך ליום-השנה הראשון (ואולי גם האחרון) של ״ממשלת-השינוי״, בצמידות למלאת 55 שנים למלחמת ששת-הימים, הוא הרבה יותר מאירוע פרלמנטרי. הקושי של הקואליציה להאריך את החוק הוא סימן לכך שלא ניתן לקיים שלטון יציב עם מפלגה ערבית, משום שאפילו רע״ם הפרגמטית (מבחינה מדינית) אינה מסוגלת להתחייב על תמיכה בחוק, שמונע כאוס ביהודה ושומרון.

קואליציה של 61 ח״כים (לפני שקטנה ל־60), שנפרשת בין הגרעינים הקשים של הימין והשמאל, שיווקה לציבור כל העת, שניתן להתעלם מפרטים, שנוח היה לה להתעלם מהם, כדי לשרוד. נוסיף לכך את השיח החברתי בעשור האחרון, שהתקיים בתקשורת וברשתות החברתיות, אשר 'התלבש' על המחאה החברתית של 2011, והפך את הרעיון של ״סדר-יום חברתי״ לכדור-שלג פופוליסטי נגד השלכות השלטון הישראלי ב"שטחים".

בקטנה

״ממשלת-השינוי״, מתוך החרדה מפני ממשלה אפשרית של נתניהו-בן גביר, אולי חשבה, שנמצא הקסם שיעלים את השפן הזה. אפשר להבין את המהלך, וצריך גם להעריך את הסנטימנט שמאחוריו. אך נראה, שלטווח-הארוך הימין הוא המרוויח העיקרי מכל הסיפור. על-פי כל הסקרים, יהיה הימין תמיד חלק בלתי-נפרד מכל שלטון, עם נתניהו או בלעדיו. ואילו השמאל-מרכז הציוני נמצא בכוננות-ספיגה מתמדת. ההתעלמות מהנושאים החשובים, כמו ״חוק יו״ש״, בין אם מתוך אידיאולוגיה, או מתוך התמסרות מבוהלת לנרטיב של נתניהו, עושה לנתניהו רק טוב עד כה, בכל הקשור ב״שטחים״, כי אצלו הזמן עובד הפוך: ככל שחולף הזמן, זה רק מחזק אותו יותר.